עד כמה את אופטימיסטית או פסימיסטית? איזו השפעה יש לזה על החיים שלך? על הבריאות שלך? על האושר שלך? ועל ההצלחה שלך?
פרופ' מרטין סליגמן, מדען בתחום הפסיכולוגיה החברתית, אחד מאלה שהובילו את המהפכה של הפסיכולוגיה החיובית, חקר את הנושא הזה במשך עשרות שנים. בספרו "אופטימיזם נלמד" הוא מסכם את מה שגילה. הספר מתחיל בסיפור הבא:
האב מביט על בתו הקטנה שאך נולדה הישנה בעריסה. זה עתה חזרו מבית החולים. הלב שלו עולה על גדותיו מרוב התפעמות והכרת תודה על היופי שלה, על השלמות. התינוקת פוקחת את עיניה ומביטה ישר למעלה. האב קורא בשמה, מצפה שתפנה אליו את מבטה ותסתכל עליו. עיניה אינן זזות. הוא מרים דובי פרוותי מהמיטה ומנענע אותו, כך שהפעמון שיש בו מצלצל. עיני התינוקת אינן זזות. הלב שלו מתחיל לפעום במהירות, הוא מוצא את אישתו בחדר השינה ומספר לה מה שקרה. "עושה רושם שהיא אינה מגיבה לקולות בכלל", הוא אומר, "כאילו שהיא לא יכולה לשמוע". "אני בטוחה שהכל בסדר איתה", אומרת אשתו, תוך שהיא לובשת את החלוק שלה. ביחד הם ניגשים לחדר הילדים. "היא קוראת בשמה של התינוקת, מצלצלת בפעמון, מוחאת כפיים. אז היא מרימה את התינוקת בידיה ומיד התינוקת מתעוררת ומתחילה להתנועע ולהשמיע קולות. "אלוהים אדירים", אומר האב, "היא חירשת". "לא היא לא", אומרת האם, "אני מתכוונת, זה מוקדם מידי לומר דבר כזה. תראה היא רק נולדה. העינים שלה עדיין לא מתמקדות". "אבל הן לא זזו בכלל, אפילו כשמחאת כפיים ממש חזק". האם לוקחת ספר מהמדף. "בוא נקרא מה כתוב בספר על תינוקות", היא אומרת. היא מחפשת עת הערך "שמיעה" וקוראת בקול רם: "אל תדאגו אם הרך הנולד אינו נבהל מקולות חזקים או אינו מתכונן לעברם. הרפלקס של הבהלה ותשומת הלב לקולות מתפתחים לעיתים אחרי כמה ימים. רופא הילדים יכול לבדוק את השמיעה של התינוק מבחינה נוירולוגית. "אתה רואה", האם אומרת, "זה לא עוזר לך להרגיש יותר טוב?" "לא ממש", אומר האב, "בכלל לא מוזכרת האפשרות השניה, שהתינוק חֵרֵשׁ. וכל מה שאני יודע זה שהתינוקת שלי לא שומעת כלום. יש לי הרגשה ממש רעה בקשר לזה. אולי זה בגלל שסבא שלי היה חֵרֵשׁ. אם התינוקת היפהפיה הזו חרשת זה הכל באשמתי. אני לעולם לא אסלח לעצמי." "רגע, תרגיע", אומרת האישה, "אתה נחפז לקפוץ למסקנות הכי גרועות. נתקשר לרופא הילדים דבר ראשון בתחילת השבוע. בנתיים תתעודד. הנה, תחזיק רגע את התינוקת עד שאסדר לה את המיטה. היא בלגנה את השמיכה שלה." האב לוקח את התינוקת אבל מחזיר אותה לאמא שלה ברגע שהוא יכול. כל סוף השבוע הוא לא מצליח לפתוח את המחשב שלו כדי לעבוד על מצגת שהוא צריך להעביר בעבודה בתחילת השבוע. הוא מתהלך בבית אחרי אשתו ומהרהר על זה שהבת שלו חרשת, ואיך זה יהרוס לה את החיים. הוא מדמיין את הרע ביותר, אין שמיעה, אין התפתחות של השפה, בתו היפה מנותקת חברתית, נעולה בתוך עולם של דממה. עד מוצאי שבת הוא כבר בעמקי היאוש. האם משאירה הודעה במשרד של רופא הילדים לבקש תור מוקדם ביום ראשון. היא מעבירה את סוף השבוע בעשית תרגילים, בקריאה, ובנסיון להרגיע את בעלה. הבדיקות שעורך רופא הילדים תקינות, אבל רוחו של האב עדיין נפולה. רק שבוע לאחר מכן, כאשר התינוקת נבהלת לראשונה מרעש חזק של משאית שעוברת ברחוב, הוא מתחיל להתאושש ולהנות מבתו החדשה.
איזה סוג חשיבה יש לך? כמו האב או כמו האם?
אופטימיזם מול פסימיזם
שני הרגלי חשיבה אלה הם בעלי השלכות מרחיקות לכת. מאות מחקרים מראים שפסימיסטים מתיאשים ומוותרים מהר יותר, ונכנסים לדיכאון לעיתים קרובות יותר. ניסויים שנעשו בנושא זה מראים שאופטימיסטים מצליחים יותר בבית הספר, באוניברסיטה, בעבודה ובספורט. הם מצליחים יותר ממה שמנבאים מבחני כושר ביצוע. כאשר הם מעמידים את עצמם להיבחר לתפקיד ציבורי הם מצליחים להיבחר לתפקיד יותר מאשר פסימיסטים. הבריאות שלהם טובה במיוחד. הם מזדקנים היטב, ובדרך כלל חופשיים מהחוליים שרוב האנשים מתמודדים עמם לעת זיקנה. יש אפילו הוכחות שיש להם חיים יותר ארוכים.
סיגלמן בחן מאות ואלפים של אנשים וגילה שבאופן מפתיע, יש הרבה מאוד אנשים שהם פסימיים, ולעוד חלק ניכר יש נטיות פסימיות משמעותיות שמגבילות את החיים שלהם. הרבה פעמים קשה מאוד לדעת אם אני פסימיסט, ויש הרבה מאוד אנשים שחיים בצל הפסימיזם ואינם מודעים לכך.
אפשר לחשוב שנטיה לפסימיזם מושרשת עמוק באישיות של האדם. סיגלמן גילה שאין זה כך, ניתן להשתחרר מפסימיזם, למעשה אפשר ללמוד להיות אופטימי דרך רכישה של יכולות קוגנטיביות חדשות.
פסימיזם קשור לתחושה של חוסר ישע
סליגמן התחיל את דרכו בחקירה של "חוסר ישע נלמד". באחד הניסויים הקלאסיים בדקו את התגובה של כלבים למצב שבו לא היה להם שליטה. בחלק הראשון של הניסוי הכלבים חולקו לזוגות, והושמו בכלובים שבו הם קיבלו מכה חשמלית. כלב אחד היה יכול להפסיק את המכה החשמלית ע"י לחיצה על פאנל עם האף שלו. הכלב השני קיבל את אותה מכה חשמלית כמו חברו אך לא היתה לו שליטה בכך. הוא היה תלוי בכך שהכלב הראשון ילחץ על הפאנל. הכלבים שהיו חשופים למכה חשמלית ללא שליטה למדו להיות חסרי ישע.
בחלק השני של הניסוי השתמשו בכלוב עם שני חלקים. הכלב היה מקבל איתות של אור, ועשר שניות אחר כך היה הלם חשמלי בחצי אחד של הכלוב. הכלבים היו מקבלים מכת חשמל אלא אם כן קפצו לחצי השני של הכלוב. הכלבים שבחצי הראשון של הניסוי למדו לשלוט במכת החשמל למדו מהר מאוד לקפץ לצד השני של הכלוב. הכלבים שלמדו להיות חסרי ישע, היו יושבים בפינה בתנוחה עוברית ומקבלים את מכת החשמל. למרות שהיה להם שליטה במצב, הם הפגינו חוסר ישע.
סליגמן והצוות שלו חזרו על הניסוי הזה עם בעלי חיים שונים בצורות שונות והתנהגות החיות היתה דומה. האם גם בני אדם מתנהגים באותה צורה?
התשובה היא: כן.
חוקר בשם דונלד הירוטו ביצע ניסוי בו השתתפו קבוצה של אנשים ששהו בחדר עם מוסיקה מחרישת אוזניים, ואמרו להם שאם יגלו את הסיסמה וילחצו אותה במקלדת זה יפסיק את המוסיקה. המוסיקה היתה ממש מעצבנת. רוב האנשים ניסו במשך כמה דקות והתיאשו. הם למדו להיות חסרי אונים. אבל היו כאלה שלא ויתרו ולא הפסיקו לנסות. החלק הזה של הניסוי הסתיים אחרי כמה שעות, ואז האנשים הובלו לחדר עם מוסיקה שבו הם יכלו לכבות את הרעש אם רק נגעו במקלדת. רוב הנבדקים אפילו לא ניסו לגעת במקלדת. הם פשוט התישבו בכורסה וקיבלו את זה שזה אותו דבר כמו קודם.
אולם מהניסויים של הירוטו עלה שמכל שלושה אנשים אחד לא ויתר ולא התיאש. הקבוצה הקטנה של אלה שלא ויתרו בחלק הראשון גילו מהר מאוד שהם יכולים לכבות את הרעש ע"י לחיצה על המקלדת. חברי קבוצה זו לא למדו להיות חסרי אונים. סיגלמן קורא לאנשים האלה "אופטימיים יתר על המידה". הוא התחיל לחקור את האנשים האלה. הוא גילה שאנשים אלה יותר בריאים, יותר מאושרים, הם חיים יותר זמן, ומרוויחים פי שלוש מאחרים באותו מקצוע. אלה היו אנשים מצליחנים.
סיגלמן חקר את האופן שבו אנשים אלה מסבירים את הארועים שקורים בחייהם ועל סמך זה הוא פיתח שאלון שנקרא שאלון סגנון הייחוס הסיבתי של סליגמן. מתוך השאלון אפשר להעריך את מידת האופטימיות או הפסימיות של הנבדק.
רוצה לדעת איפה את על הסקאלה?
בחני את עצמך עד כמה את אופטימית עם מבחן האופטימיזם של סיגלמן. רשמי מייל ושם, ועני אל השאלות. התשובה תישלח אלייך למייל.
מקורות
ME Seligman, Learned optimism: How to change your mind and your life (1st Vintage Books ed.). - 2006